התגלה סוג חדש של אנטישמי: "המתון"
קרדיט תמונה: יונתן סינדל פלאש90
אנטישמיות בכסות של מתינות ורדיפת שלום, תוך קריאות ל"שחרור" ו"חופש" כמילות קוד להרג יהודים – הפכה לטרנד נלוז שהגיע הזמן לחשוף
מאת: ענת וידור, נשיאת ויצו
"אמא, כרגע הרגתי נערה יהודיה ואני מדבר מהטלפון שלה, את יכולה להיות גאה!", כך בישר באקסטזה, נוח'בה צעיר בשבעה באוק' לאמו שבעזה. "תבורך", ענתה לו האם הנרגשת.
האנטישמיות היא ים עמוק מני חקר, ובו דגים שונים ומשונים. אחד המוזרים והחלקלקים שבהם הוא "המתון", המוסווה במילים מצוחצחות, עיניים תמימות, וידיים נקיות לכאורה. מידי פעם ייצא מבין הסלעים, ויטיל את מנת הרעל הממותקת שלו. כך עשה השבוע חבר כנסת ישראל, איימן עודה, שצייץ: "שמח על שחרור החטופים והאסירים". אצלו, הקטגוריה האחת של המשתחררים לחופשי לא מבדילה בין חיות רצחניות צמאות דם – לבין קורבנותיהם.
בשבוע שבו זכתה מדינת אירן ב"פרס גנדי הבינלאומי לשלום", על מדיניותה המאופקת, ותרומתה לרגיעה במזרח התיכון – כנראה שכבר הכל יכול להיות. "כולנו נולדנו בני חורין", הוסיף עודה לאותו ציוץ מתון פרי עטו. גם המחקר שהתפרסם השבוע, שמגלה ש-80% מהמחבלים המשוחררים חוזרים לעסוק בטרור, אין בו כדי להרשים את עודה, השמח על שחרור אלפי פצצות מתקתקות, ממש כמו על שחרור סבתות חטופות מבארי. הרי כולם נולדו בני חורין.
הסערה לא איחרה לבוא, אך חבר הכנסת, שבנה את דמותו הציבורית סביב מתינות ודו-קיום, לבש את מבט התינוק התמים והסביר: "אני אזרח ישראלי שרואה וכואב גם את הסבל של בני עמי שחיים תחת כיבוש". תמכה בעמדתו, כצפוי, עיתונאית "הארץ" קרולינה לנדסמן, שבעיניים גדולות שתימהון נסוך עליהן, שאלה בכותרת מאמרה: "למה הישראלים כועסים על עודה?", "בגלל המתינות!", ענתה מייד, ובמאמרה הסבירה שדבריו אינם אלא "ציוץ טריוויאלי של ערבי ישראלי". כן! המתינות – היא הבעיה! אנחנו פשוט עם קיצוני, שלא מוכן לקבל את המתינות הערבית. הערבים רוצים שלום, ואילו היהודים מסרבים ליד המושטת ובוחרים במלחמה.
אין יותר עולם הפוך מזה! והצביעות של מתן פרס שלום לאירן לא נופלת מהצביעות שבהאשמת ישראל בסבל ובכיבוש, וכפועל יוצא – באלימות הערבית. הרי עזה של לפני ה-7 באוק' היתה מקום עצמאי ואוטונומי נטול נוכחות ישראלית, ולסבל בה, אז וגם היום – אחראי אחד – העם הפלשתיני עצמו. עבור העם הפלשתיני, "הכיבוש" הוא כינוי לקיום יהודי במזרח התיכון, כפי שהסבירה חברתו של עודה למפלגה: "מחבלי החמאס לא פרצו לארץ זרה אלא לשטחם שלהם", שם, בעצם, נמצא "הכיבוש", שפתרונו – הרג היהודים כולם.
עודה הוא רק סמל לתומכי טרור רבים כמוהו בעולם, ששינו טרמינולוגיה, והחליפו את הצמא לחיסול מדינת ישראל – בכמיהה לשקט שיאפשר לשקם את תשתיות השטן שקרסו. כשהדם היהודי נשפך – הם נעטפו בשתיקה, אך כשידם של היהודים על העליונה – "אהבת פיוס" בוקעת מגרונם, עם מילים כמו "חופש", "שחרור", "הפסקת אש", ו"הומניטרי".
אך זה לא משנה את העובדה שהם סייעני טרור, גם אם תחת מסיכה מזוייפת של איפוק ומתינות.
מטבע הלשון המשפטי "הנאצים ועוזריהם" הפך ברוח התקופה ל"הנוח'בות ועוזריהם". הנוח'בות הם השפלים והמלוכלים, ואילו "עוזריהם", הם שקטים, תרבותיים, נאים למראה, "מבינים את שני הצדדים" ו"רואים את הסבל של כולם". כזהו בדיוק חבר הכנסת המתון איימן עודה, שבמתינותו הצבועה מעז להשוות בין תינוק בן שנה שנחטף מביתו – לטרוריסט שמטרת קיומו היא רצח יהודים. עודה זה, מתינות היא אצלו סימן ההיכר, הדגל, הלוגו, וכרטיס הביקור. בחסות המדינה היהודית ועל חשבונה הוא תומך בכל מה שרע ליהודים, ומצייץ הודעות תמיכה וחיזוק למרצחים השפלים ביותר בעולם. לפעמים נדמה שהוא מועמד ראוי לפרס גנדי הבינלאומי לשלום.
"איימן, הרגתי יהודיה, וכרגע יצאתי מהכלא הישראלי", יבשר יום אחד אותו נוח'בא צעיר לח"כ עודה. "אני שמח, כולנו נולדנו בני חורין", ישיב לו "ועוזריהם" בקולו המתון.
מקורות
