קרדיט תמונה: Reuters Mike Blake

סרט תעמולה אנטי-ישראלי זכה בפרס אוסקר. וכך הנרטיב האנטישמי השקרי, מוצא דרכו אל תוככי הסלון של התרבות המערבית

מאת: ענת וידור, נשיאת ויצו

מה בסה"כ אומר האנטישמי? שהיהודים אשמים. במה? בהכל. מחלות, מלחמות, עוני, ריבית גבוהה, ריבית נמוכה, ריבית בכלל. היהודים הרי שולטים בעולם, ואם הוא לא מושלם – זה באשמתם. והנה בא סרט תיעודי בשם המתחכם "אין ארץ אחרת", כדי להדגים את הטענה. אילולא הקריצה הצינית אל הפולטיקלי קורקט, היה נקרא סרט התעמולה, הפתוח לצפייה חופשית באינטרנט, בשם המדוייק יותר: "תראו במה עוד היהודים אשמים". אבל אז זה סתם היה עוד כתבה ב-BBC, בלי האוסקר.

צפיתי בסרט לאחר זכייתו, ויש להודות – רק בחלקו. האג'נדה – מוכרת לעייפה, חרושה עד זרא. ה"עלילה" מתמקדת בגוש התיישבות פלשתיני לא חוקי בהר חברון, בו תושבים סובלים ואומללים = סיפור אנושי. למה הם אומללים? בגלל היהודים המתאכזרים אליהם. היהודים = אויבי האנושיות. "צריך לעצור את הטיהור האתני של הפלשתינים!" הכריזו יוצרי הסרט בבואם לאסוף את הפסלון המוזהב מול קהל נלהב של שוחרי שלום לבושי טוקסידו וסטרפלסים מהודרים. לרגע נדמה שהיוצרים מייצגים את רוח האדם שוחר החופש, ולא עם תומך טרור שזורק לפח כל הזדמנות לשלום במאה השנים האחרונות.

ובואו באמת נחזור מאה שנים לאחור, לעיירה יהודית קטנה בישראל, שהוקמה בלב גבעות חול, ע"י מהגרים חסרי-כל שברחו מאירופה המאיימת. בלי שיהיו חמושים, בלי שמדינה תעמוד מאחוריהם, וכנגד השלטונות שהתאכזרו, הם הקימו לעצמם ישוב עירוני קטן. 8 שנים מהקמתו פרצה מלחמה והשלטונות גירשו מהישוב את תושביו היהודים, הפיצו אותם לכל עבר כשהם סובלים מעוני, מחלות, רעב קיצוני, וקור. בתום המלחמה הם הורשו לחזור לבתיהם, אך 3 שנים אחר כך פרץ גל פרעות ערבי, וערביי העיר הסמוכה פשטו על העיירה, כשהם רוצחים, שודדים ואונסים את היהודים חסרי המגן. אבל הם רצו לחיות! בלי מדינה, בלי הקצבות מהעולם, בלי סוכנויות או"ם שמטפלות בעניינם, הם אספו כסף והקימו ספריה. ותיאטרון. ומרכז ירידים, ונמל, ובית אופרה, וקיוסק, וגימנסיה ומזרקה. הם בנו לעצמם עיר בשם "תל אביב", בנו לעצמם מדינה.

מי מפריע לפלשתינאים לעשות כמעשה היהודים? הרי עזה נמסרה להם חד צדדית, כך גם ערי יו"ש, והמפתח לפיתוח האזור – בידיהם. הושטה להם יד לשלום והוצע להם כמעט הכל, הרבה יותר ממה שקיבלו היהודים באותה החלטת או"ם מ-1947. אך הם סירבו, כי לא יכלו לוותר על החלום של זריקת היהודים לים.

הסרט "אין ארץ אחרת" הוא הסיפור הפלשתיני. סיפור על התמכרות למסכנות, לקורבנות, ליאוש נוח שפוטר מאחריות. החרבה עצמית של כל סיכוי לתקומה, העדפת טילים על פני חינוך ותעשייה, העדפת מנהרות טרור על פני פארקים ואתרי תיירות. אלא שהסרט נועד במהותו לחולל אנטישמיות, ולהאשים את היהודים במה שאין בידם למנוע. יוצרי הסרט מדברים על "ההרס של עזה" כפשע ישראלי ולא כתוצאת הבחירה של העזתים עצמם בשלטון הטרור ותרבות השינאה. הם מדברים על "טיהור אתני", ומצחיק, הרי חלקם הם ערבים ישראלים – ההוכחה החיה שהטיהור האתני היחיד שקרה באמת, הוא זה של היהודים ממדינות ערב.

קשה שלא לחשוד שהאג'נדה ולא הסרט עצמו – זכתה בפרס, ושבעצם בחירתה, האקדמיה לקולנוע יישרה קו עם כלל האקדמיה בארה"ב, שהפכה, בחסות כסף קטארי וסעודי, ליבואנית רשמית של אנטישמיות. עבורם היה זה הניצחון המוחלט: קהל זוהר ונוצץ, חף מידע אבל מחובר היטב לקלישאות הוליוודיות על צדקתו התמידית והמוחלטת של הקורבן – מריע ליוצרים שמספרים על עוולות היהודים בפלשתינים. על זה אומרים בעברית: "חיים בסרט".

מקורות

https://rotter.net/forum/scoops1/889973.shtml