ביקור ששינה את ההיסטוריה
האב המייסד של הציונות, תיאודור הרצל, היה עיתונאי יהודי אוסטרו-הונגרי ומייסד התנועה הציונית העולמית. המפקדה הראשונה של התנועה הציונית הייתה בגרמניה.
עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הענקת מנדט בריטי על ארץ ישראל על ידי חבר הלאומים והצהרת בלפור שהבטיחה בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עבר מטה התנועה הציונית לבריטניה. את ההנהגה הציונית החדשה הוביל פרופ' חיים ויצמן בלונדון.
כל הזכויות שמורות ©
הרעיון להחיות בית לאומי יהודי לאחר 2,000 שנות גלות היה מרגש ונראה כמו חלום. בתוך כל העשייה, קבוצה של נשים חזקות מאוד, שבני זוגן היו מעורבים בפעילות ציונית, סברו שלנשים צריך להיות תפקיד ייחודי ושווה בשיבת ציון. חלק מהנשים הללו היו גם סופרג'יסטיות, שנאבקו על זכותן הפוליטית של נשים להצביע לצד גברים באנגליה כך שהן הכירו מאבקים והכירו עשייה למען הכלל.
נשים אלה, ובראשן רבקה זיו, ורה ויצמן ורומנה גודמן, נשותיהם של ציונים בולטים ואישים רבי עוצמה בזכות עצמן, ייסדו בשנת 1918 "ועד נשים" בתוך הפדרציה הציונית הבריטית. ב-12 בינואר 1919 הן קיימו בלונדון את ועידת היסוד של פדרציית נשים בבריטניה במטרה להקים פדרציית נשים בבריטניה. זו נודעה בסופו של דבר בשם פדרציית הנשים הציוניות, לימים ויצו הבריטית, וכיום ויצו בריטניה.
בשנת 1918 זכו שלושה מהמייסדות, רבקה זיו, רעייתו של ישראל זיו, המזכיר המדיני של התנועה הציונית, ד"ר ורה ויצמן, רעייתו של נשיא התנועה הציונית חיים ויצמן, ואדית אדר, רעייתו של המנהיג הציוני ד"ר אדר, להשתתף בביקור של הוועדה הציונית בארץ ישראל/פלשתינה, לראות במו עיניהם את המציאות באותם הימים. מה שהן גילו זעזע אותם עד עמקי נשמתם. לאחר מלחמת העולם הראשונה הידלדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל עקב גירוש, מחלות ורעב. מצבן של הנשים, הן החלוצות והן נשות העיר מהיישוב הישן היה קשה מנשוא. הם סבלו פיזית ורוחנית.
הקמת ויצו העולמית
שלושת הנשים החליטו שעליהן להקים ארגון בינלאומי של נשים ציוניות שיתמודד עם המצב הזה. כך התקיימה בלונדון ב-11 ביולי 1920 ועידת היסוד של ויצו העולמית (הסתדרות הנשים הציונית העולמית). רבקה זיו שיתפה ברעיונותיה, ובמתווה הפעילות של הארגון הבינלאומי החדש. היא דיברה באריכות על הרעיון שנשים צריכות לעבוד יחד בצורה מאורגנת, ובכך יתפתחו יכולותיהן וכוחותיהן.
היא סברה שנשים צריכות לפעול במסגרת עצמאית, אך בשיתוף פעולה עם חבריהן הגברים – למען בנייתו מחדש של הבית הציוני. כדי להגשים את החלום של הקמת בית לאומי, נשים – באמצעות חינוך והכשרה – היו צריכות לפתח יכולות ספציפיות משלהן, כדי למלא את התפקיד המועיל ביותר.
הן קראו ליישוב בארץ ישראל "להכיר בגישתן המיוחדת של נשים, שאינה נובעת ממניעים של יוקרה או פריבילגיה, אלא כמענה לצרכים אמיתיים, ולהבטיח תפקוד איתן".
תחומי הפעילות שהן הציעו הם: "חינוך, כלכלת בית, חקיקה, בריאות ושירותים חברתיים. כולם תחומים שהוזנחו לחלוטין בפלסטינה ושרק גוף מאורגן יכול לקוות לחולל בהם שינוי".
דגש רב הושם על החקלאות (בהשפעתה של חנה מייזל-שוחט) כצעד ראשון לקראת תחייה לאומית. הייתה דרישה להקים בתי ספר חקלאיים, שיספקו הכשרה לנשים להיות חקלאיות יעילות הכשרה תינתן גם על ההיבט הביתי של החיים הכפריים, "הכשרה חיונית לאשת האיכר". עם זאת, כבר בכנס הראשון, הדיון על נשים הוביל באופן בלתי נמנע לדיון על ילדים והותוו סדרי העדיפויות הבאים:
א) רצון לסייע לנשים לצאת לעבודה, על ידי מתן מענה טיפולי לילדים
ב) רצון לסייע לנשים למלא את תפקידן כאמהות באופן מיטבי, על ידי מתן הדרכה מקצועית בטיפול בילדים ובתזונה
חלקן של המייסדות בהתוויית מטרות הארגון משמעותי מאוד. תחומי העניין והניסיון האישיים שלהן הגדירו את תחומי הפעילות בארגון כשל אחת מהן טיפלה בנושאים בתחום התמחותה. אדית עדר, אשת חינוך, שמה דגש רב על תחום החינוך, שלא שיקף את הצרכים והמציאות של המדינה.
ד"ר ורה ויצמן, רופאה, ציינה את השיעור הגבוה של תמותת תינוקות ואת מצב הבריאות הירוד בקרב הנשים והילדים.
רבקה זיו רצתה לראות את הנשים מאורגנות, פעילות ושוות לגברים. החתירה לשוויון עוררה דיון בוועידה, על עמדת הנשים היהודיות במשפט העברי. ההיבטים הקשים, וההלכות הודגשו, והובעה תקווה שתקום רשות רבנית מרכזית שתוכל להתמודד עם בעיות אלו.
(נושא זה אינו מופיע בחוקת ויצו, אולי בשל מגוון הדעות בין המשתתפים). הפעילות התמקדה בתחומי הכשרה חיוניים לנשים שהגיעו לארץ ישראל. תחומים אלו כללו כלכלת בית וצרכי רווחה של ילדים. חוקת ויצו עברה שינויים ותוספות רבות, אך מטרות היסוד המרכזיות נותרו קבועות, פרשנותן ויישומן התאפיינו מאז ומתמיד בגישה גמישה. מלכתחילה נקבע כי "סוג העבודה שמבצעת ויצו חייבת להשתנות בהתאם לתנאים המשתנים". גמישות זו היא אשר הייתה מקור כוח לויצו לאורך כל שנות פעילותה.
כביטוי מעשי של החוקה, בוועידה הראשונה ב-1921 הוחלט על תוכנית עבודה מפורטת.
ההחלטות שהתקבלו לפעולה מעשית בארץ ישראל היו:
א) הקמת בית לבנות עולות
ב) הקמת בית ספר חקלאי לבנות
ג) אספקת ציוד מטבח לבית הספר לבנות בחיפה
ד) הקמת מרכז לטיפול בתינוקות
על מנת לגייס כספים ליישום התוכניות, הוחלט על הקמת קרן תכשיטים, בראשה ליידי סמואל. החלטה זו התקבלה בשל הקושי בהעברת כספים ממדינה למדינה, וגם בגלל שהם חשו שחשוב לכל אישה "להקריב קורבן" למען ארץ ישראל.
ארגוני הנשים העבריות
כשהתפתחויות אלו התרחשו באירופה, גם הנשים בארץ ישראל החלו להתארגן כדי לקדם את מטרותיהן ולהגן על זכויותיהן. "אגודות נשים" נוסדו בשנת 1917, "ליגת נשים לשוויון זכויות בארץ ישראל" בשנת 1919, ו"ארגון הנשים העבריות" (הסתדרות נשים עבריות) נוסדה בשנת 1920. ארגונים אלו החלו לפעול במהרה בשיתוף, יחסים ועם קבלת תרומות מויצו העולמית.
פעילות ויצו בימיה הראשונים
◦ טיפת חלב – מרפאות לרווחת תינוקות
בירושלים נפתחו מרפאות טיפת חלב ראשונות. נשים רבות ילדו וגידלו את ילדיהן בתנאים סניטריים גרועים ביותר, ללא התערבות רפואית, ובתנאים שסיכנו את חיי האם ותינוקה.
נסיבות נוספות כמו מחסור ברופאים, מתקני בית חולים לא מספקים, אקלים קשה, מחסור במים בירושלים והיעדר תזונה מתאימה הביאו לשיעור גבוה של תמותת תינוקות. מתנדבים בודדים ניסו לעזור, ללא הועיל רב.
ד"ר הלנה קגן הייתה זו שהובילה את הדרך למתן סיוע והכוונה רפואית. היא הייתה מבקרת בשכונות העיר העתיקה בירושלים נותנת עזרה במידת הצורך ומשתפת עצות. אבל היא לא יכלה לתת את כל הסיוע שהיה צריך. נשים רבות לא פנו לעזרה רפואית ולא פנו לבתי החולים, בגלל חוסר ידע או אמונה טפלה.
על רקע זה הגתה בת שבע קסלמן את הרעיון של ארגון נשים. הוחלט שארגון זה יסייע להדסה לתת סיוע רפואי לנשים בהריון ולתינוקות, תרומתו העיקרית היא הקמת מרפאות לרווחת התינוק. הארגון היה מדבר עם הנשים, משכנע אותן להיבדק על ידי רופא במהלך חודשי ההריון האחרונים שלהן.
עודדו את הנשים ללדת בבתי חולים, או שנערכו ביקורים אצל אותן נשים שבחרו ללדת בבית. כמו כן נערכו ביקורי המשך אצל הנשים שבחרו ללדת בבתי החולים. כל זה בוצע בשיתוף פעולה מלא של הדסה שהעניקה את הסיוע הרפואי, ונשות הארגון היו מדריכות ומעניקות את הטיפול הכללי.
במהלך המפגשים היומיים בין חברות הארגון לנשים בשכונות, התברר עד מהרה שלא די בטיפול בנשים ההרות ובאמהות הטריות, אלא יש לתת הדרכה גם לגידול התינוקות.
מכיוון שאי אפשר היה להעמיס על 'הדסה' טיפול יומיומי שוטף, הוחלט להקים מרפאות ייעוץ. מרפאה ראשונה כזו נפתחה בחדר בעיר העתיקה בירושלים בעשרים ושלושה ביוני, 1921. ד"ר הלנה קגן עבדה שם, בהתנדבות, כרופאת ילדים. היא נעזרה בבת שבע קסלמן. תחנה שנייה נפתחה, זמן קצר לאחר מכן, בסככה בשטח בית החולים הדסה, שהיה ידוע אז כבית החולים רוטשילד. בתחילת הדרך הייתה היענות חלשה מצד הנשים, שציפו להגיע למרפאות ולקבל סיוע חומרי. להפתעתן ולחרדתן, הן קיבלו רק עצות מהרופא, אז הם הפסיקו להגיע.
בעיה עיקרית בקרב האמהות הטריות הייתה מחסור בחלב להנקה, שנבע מתזונה לא מספקת. ד"ר קגן לימד אותם איך לעזור לעצמן על ידי השלמת מזון בחלב פרה. אולם, בגלל אילוצים כלכליים, רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן לקנות חלב פרה, והוחלט על חלוקת חלב בעזרת תקציב זעום לחלוקת חלב. בראשית דרכו היה כל יו"ר מחוז בירושלים אחראי על חלוקת החלב באזורו. אולם הדבר לא היה יעיל והוחלט לחלק את החלב במרפאות רווחת התינוק. עם חלוקת החלב במרפאות, גדל בחדות מספר הנשים שפקדו את המרפאות והיה צורך להקצות סכומי כסף גדולים יותר.
לראשונה התמודד הארגון עם הבעיה העיקרית של מחסור במשאבים כלכליים והיה צריך למצוא כסף ממקורות שונים. כך, למשל, פלורה סולומון, אשתו של פקיד בכיר בממשלת המנדט, תרמה לשם כך 25 לירות לחודש, בתנאי שמשימה זו תישאר באחריותה.
הפעילות במרפאה כללה, מלבד חלוקת החלב בפועל, הקפדה על ניקיון הרפת, פיסטור החלב, בדיקות בקטריולוגיות וכימיות והכנת פורמולות לפי הוראת הרופא והוספת סוכר ומים לכל תינוק. המפעל כולו קיבל את השם 'טיפת חלב' והוא פעל במרפאות לרווחת התינוק. כשהן קיבלו את החלב, הנשים המבקרות היו זוכות גם לייעוץ ושירותי רפואה של רופא. כך, השילוב בין השניים, הוביל להגברת המודעות לשירותי רפואה בקרב נשים, והביא לכך שהן קיבלו ייעוץ נכון לגבי תזונה.
אט אט השתלט השם 'טיפת חלב' במרפאות לרווחת התינוק, ולאורך תקופה כלל ייעוץ שבועי עם הרופא והאחות.
◦ פעילות רווחה
מתחילת דרכה הייתה הסתדרות נשים עבריות חלוצה בתחום הרווחה בחברה הישראלית. דוגמאות לכך כוללות את מרפאות רווחת התינוק וטיפת חלב, וכן את הפרויקטים לסיוע לנזקקים כמו מעגלי התפירה, הוועדה לחלוקת בגדים וטיפול בילדים נטושים.
מתן עזרה לזולת זה נושא מוכר וחשוב בתרבות היהודית. החידושים שנעשו על ידי הנ"ע טמונים בשיטות העבודה שלהן ובתפיסתן כי אין לתת לנזקקים צדקה, אלא הם צריכים לקבל את המגיע להם כחברי הקהילה, כלומר לא פילנתרופיה, אלא עזרה בונה.
המטרה לא הייתה לתת הרבה סיוע, אלא לגרום לירידה במספר הנזקקים לסיוע. שינוי זה בכוונה הפך לכינוי 'עבודה סוציאלית' ולא 'צדקה', או 'נדבה'.
הנרייטה סאלד טענה שהמשמעות הנכונה של "עבודה סוציאלית" היא "עבודה לטובת הקהילה כולה", כולל חינוך ובריאות. אם לא לוקחים בחשבון את כל הגורמים לא ניתן לסווג אותה כ'עבודה סוציאלית'.
הרעיונות שהוצעו על ידי נתקלו בהתנגדות של כמה קבוצות מהיישוב הישן. הקבוצות חשו שיש חפיפה עם עשייה של ארגונים וחברות שונות שכבר נותנות עזרה וצדקה, כמו "גמ"ח" לינת צדק, עזרת נשים וכו'.
היו חוגים אחרים שלא הסתכלו בחביבות על הרעיון. המילה 'עזרה' עוררה בעינהם אנטגוניזם, שכן החלוצים החדשים ראו אותה כמסמלת את הדרכים הישנות של חלוקת צדקה, שאינה עולה בקנה אחד עם דמותו של היהודי המודרני, המספק את עצמו.
כך למשל, המרכז החקלאי הכריז על איסור לבישת בגדים שהגיעו מאמריקה לחלוקה לנזקקים, מתוך תחושה שהדבר עומד בניגוד ישיר לקהילת העובדים בארץ. התנגדותם הביאה לשינוי טקטיקה. בהסכמת הדסה, שארגנה את איסוף הבגדים בחו"ל, הוחלט למכור אותם במחירים נמוכים. זו הייתה תחילתו של מפעל 'בגד זול' (ביגוד זול). זוהי רק דוגמה אחת למתן עזרה בונה, לא רק פילנתרופיה לשמה!
◦ חינוך חקלאי ובתי ספר
הכשרת הנשים בחקלאות נראתה, בעיני מייסדות ויצו חלק חשוב מהעשייה הציונית. כדי לבנות אומה, חלק מסוים של גברים ונשים חייב לעבוד את האדמה. בליבת השאיפות שלנו לארץ ישראל עומדת יצירת יישוב חופשי, עברי, מתפקד, יישוב של פועלים חקלאיים, שישתול שורשים עמידים באדמה שישמשו בסיס איתן, כלכלית, פיזית, רוחנית ופוליטי לכל העם.
אחד מעקרונות היסוד של ויצו היה, (ועודנו) לעודד נשים להיות עצמאיות ופרודוקטיביות בכל תחום אפשרי. יחד, שני המניעים הללו הובילו לבחירה בעיסוק חקלאות, 'חלום החלומות שלנו הוא לראות חקלאי יהודי, אשתו לצידו, שניהם הוכשרו לעבוד בחקלאות בארץ ישראל'.
מאחר שיהודים בכלל, ונשים יהודיות בפרט, לא עבדו בחקלאות בארצות מוצאן, היה צורך לספק להן הכשרה. היה אז בית ספר חקלאי אחד לבנים, מקווה ישראל (שנוסד בשנת 1870) אך לא התקבלו אליו בנות.
במהלך שנות ה-20 הקימו מועצת הפועלות (מועצת הנשים), הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל (שהקצתה קרקע) שש חוות הכשרה לנשים פועלות.
הם הוקמו במטרה להעניק הכשרה, לאורך תקופה של שנתיים, בכל תחומי החקלאות. החוות היו בנחלת יהודה (1922), שכונת בורוכוב, פתח תקווה (1923), תלפיות ירושלים (1924), חדרה (1925), מולה (1926). נדרשו כספים למגורים ולכלי עבודה, אשר מועצת הפועלות לא הצליחה לספק. בשלב זה יצאה ויצו לפעולה, היוזמה הייתה משותפת.
החווה במולא הייתה הראשונה שנהנה מתמיכת ויצו. משק קטן זה הוקם בשנת 1926, עם קבוצה של 17 בנות, ביוזמת מועצת הפועלות ומשרד החקלאות בהנהלה הציונית. החווה סבלה מבעיות רבות, מחסור במים, אדמה לא מתאימה, סביבות ערביות. משרד החקלאות נתן מעט תמיכה כספית, והחווה הייתה על סף סגירה.
בשנת 1927 לקחה פדרציית ויצו בארגנטינה את החווה בחסותה, והתחייבה לספק את צרכיה ולסייע בפיתוחה. (בתמורה שוחררה ההסתדרות מתשלומים לתקציב הכללי של ויצו. זה היה הסדר ראשון מסוגו, ולא נמשך זמן רב!) מונתה שרה מלכין, (חלוצה שהוכשרה בכנרת) לתפקיד.
כמה עשורים לאחר מכן, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, התקבלו גם בנים. הקשיים הכלכליים נמשכו, ובשנת 1952הפכה החווה החקלאית לחוות גדנא, בהסכם עם משרד הביטחון, ונערים עברו הכשרה קדם צבאית, יחד עם הכשרה חקלאית.
תכנית זו נמשכה ארבע שנים, כאשר הוחלט כי הסתדרות ויצו ארגנטינה, משרד החקלאות ומשרד החינוך בסיוע הסוכנות היהודית, יהפכו את החווה לתיכון חקלאי, אשר ישרת את יישובים של עולים חדשים שהקיפו את האזור. כיום היא משמשת גם כפנימייה לילדים מאזורים אחרים, או ממשפחות שנמצאות בטיפול רשויות הרווחה.
ב-1928 ביקשה מועצת הפועלות לויצו לסייע באחזקת משקים אחרים, עקב בעיות כלכליות מתמשכות. התקבלה החלטה שבמסגרתה הועברו לוויצו בשנת 1930 שלוש חוות נוספות שהכשירו נשים, שכונת בורוכוב, נחלת יהודה ופתח תקווה.
◦ גני ירק ומדריכות טיולים (מורות)
ההכשרה החקלאית של ויצו לא התחילה ונגמרה בבתי ספר חקלאיים. אנה יפה, רוז'יה יבנין ופרדה מאירוב הקימו את מחלקת ההכשרה של ויצו בשנת 1927, במטרה להרחיב את החינוך החקלאי מעבר לגבולות מוסדות החינוך של ויצו.
המדריכות הראשונות היו בוגרות "בית הספר לחקר בית וחקלאות". הן לימדו גינון בתל אביב. הן גם לימדו כלכלת בית וניהול מטבחים, בקיבוצים, בנוסף לגידול ירקות. תחום שלישי של פעילות היה ללמד 'גינון לילדים', מדריכות בבתי ספר ובגני ילדים.
פעילויות הקשורות להכשרה חקלאית:
אחת הפעילויות שהכי התאימו לצרכי התקופה הייתה טיפוח גינות ירק. תקופה זו, 1926-27, הייתה תקופה של משבר כלכלי. המשבר הכלכלי החל זמן קצר לאחר הגעת העלייה הרביעית מפולין.
פרדה מאירוב פנתה להנהלת ויצו בלונדון וקבעה כי "לא רק שנשים צריכות לנצל את מלוא היתרונות של מעט הכסף שיש להן, אלא גם ללמד אותן איך להרוויח כמה קילוגרמים עודפים". אחת הדרכים לחסוך כסף הייתה על ידי גידול ירקות בחצר האחורית שלהם, כי כך הם יכולים להשקיע את מעט הכסף שיש להם ולהפוך אותו למפרה. בעונות בהן היו ירקות ופירות בשפע, ניתן היה להכין מהם שימורים.
"האם לא אחת המטרות של ויצו היא לחנך נשים לחיים עם עיסוק באדמה, וליצור בית? נראה טבעי להרחיב את הפעילות הזו לכלול גם נשים. ויצו לא יכלה לשלוח מומחים בגינון וניהול בתים כדי ללמד את הנשים הללו?"
מבחינת סיוע קונקרטי היא ביקשה מויצו לשלוח הנחיות, בכתב ובעל פה, בנושא גינון, גידול עופות, גידול דבורים ועוד. "גם כאן רצוי לארגן מדי פעם הרצאות בנושאים הללו, לקבוצות קטנות של נשים".
הוסכם על מתן תקופת ניסיון לתוכנית והוקצה הסכום הצנוע של 100 פאונד. מאירוב, יחד עם יבנין, שלמהד חקלאות בברלין, יצאו בעצמן לשכנע עקרות בית ביתרונות של גידול ירקות, שכן לרוב הנשים לא היה מושג קלוש כיצד לעבד את האדמה, או כיצד לגדל ירקות.
באזור תל אביב, השכונות שנבחרו לניסוי היו אזורים שיושבו על ידי עובדים. הבתים היו צריפים, מוקפים בדיונות חול. "מחלקת ההדרכה של ויצו, סיפקה לנשים זרעים, דשן ואדמה עשירה, ואף נתנה להן הלוואות קטנות וארוכות טווח על מנת לכסות את ההוצאות הראשוניות.
למרות כל זאת, המדריכות בתחילת הדרך נתקלו בהתחמקות והסתייגות, לעיתים אף בלעג, מצד הנשים. "על החולות האלה, שום דבר לעולם לא יצמח", הןטענו. "פשוט תעזבו אותנו בשקט."
לאט ובהדרגה, חוסר האמון שלהם ירד, וכמה נשים היו מוכנות לנסות. כתמי חול סומנו מסביב לבקתות (בדרך כלל עם קופסאות שימורים ריקות) והובאה פנימה אדמה פורייה שחורה שפוזרה על החול.
שתי מדריכות, שהוכשרו יצאו שלוש פעמים בשבוע לביקור ב-20 הגנים, שהשתתפו בתכנית.
בשנת 1928 הוצגה תוצרת הגן בתערוכה, והיא משכה את תשומת הלב והעניין של כל הארץ. נשים מהגרות רבות לא ידעו כיצד להשתמש בתוצרת זו. שפע התוצרת העלה גם את הבעיה מה לעשות עם העודפים. הוחלט ללמד את עקרות הבית כיצד לבשל את הירקות (ראו פרק תזונה). ההיבט המעשי של עשייה זו התגלה בבירור כאשר ב-1929 החרימו הערבים, שהיו הספקים הראשיים של פירות וירקות, את החנויות היהודיות. הגנים החדשים האלה הפכו אז למקור הבלעדי של ירקות.
תיאור של עבודת המדריכות, והתפתחות פרויקט זה, ניתן למצוא במכתב שכתב אחת המדריכות, ונשלח למחלקת ההדרכה במלאת עשור לפתיחתו.
"…המדריכה הייתה הולכת ממקום למקום, מבקרת בכל גן, לפי תוכנית. היכן שהעבודה לא התקדמה מספיק, היא עצמה, נטלה את כלי הגינה, הכינה את האדמה, ויצרה צורה כלשהי של גינה, עזרה לשתול שתילים או זרעים, והסבירה לאישה מה עליה לעשות לפני הביקור הבא. אחר כך היא המשיכה לגן הבא. היו מכשולים רבים. מחסור באמצעים חיוניים, אדישות ואפילו האשמה מצד הנשים במקרה של כישלון, לעיתים התרסה, שלוותה בתגובה "זה לא שווה את זה".
ובכל זאת, למרות הכל, הן המדריכה והן הנשים ראו את פרי עמלם. הניגוד בין השממה, המכוסה בשיחים קוצניים וחולות נסחפים, לבין הגנים המסודרים של הנחלות, הדגיש את חדוות היצירה שהולכת יד ביד עם העבודה הקשה. במיוחד שמחת העולה החדשה, שלא הרבה זמן בארץ, שלא היה לה מושג איך ומאיפה להתחיל. בסבלנות ובהתמדה כבשה אותה המדריכה, והצליחה ללמד אותה חקלאות שהייתה כל כך זרה לה. המדריכה אכן יכלה להרגיש תחושת הישג".
בסך הכל, ניכר היה שגני הירק משרתים מספר מטרות:
מבחינה כלכלית – חיסכון בתקציב המשפחתי, ו/או הגדלת התקציב כאשר עקרת הבית גידלה יותר ירקות ממה שמשפחתה דרשה, ולאחר מכן מכרה את העודפים.
טיפוח הקשר בין האדמה לנשים המהגרות, וסיוע לעולה להסתגל לתנאי זר.
מלמדים את הנשים להפוך ליצרניות, ולא רק לצרכנות.
העשרת סל המזון המשפחתי, בפריטים שהיוו בסיס לתזונה בריאה.
האכזבה מהתגובה של מבוגרים לגידול ירקות הובילה לרעיון שצריך להתחיל לפתח זיקה לצמחים וירק כבר בגיל צעיר. “וכך הגענו לרעיון ללמד בגנים. הילדים, קיווינו, יעוררו את הוריהם ברוחם, וידרבן אותם הלאה".
הרעיון התפשט במהירות, תחילה לחיפה ולירושלים, ואחר כך לכמה מהיישובים העירוניים הגדולים יותר. בשנת 1929 הגה מחלקת ההכשרה את הרעיון להרחיב את תחום פעילותה לגני ילדים. כך, מגיל צעיר הילדים יהיו מקושרים לאדמה, באמצעות עבודתה, ללמד אותם לאהוב גנים, "כחלוצים עתידיים, שיכבשו את השממה".
בשנת 1929 נראה כי מספר הילדים המקבלים הוראה בתל אביב היה 1,400, שהם 30% מסך הילדים בבתי הספר היסודיים. 700 ילדים בגנים היו מעורבים, וכן 400 בירושלים.
המדריכות, לאחר הכשרה, השתלבו בתכנית, סייעו בעבודה, ונכחו פעם בשבוע.
