פעולותיה של ויצו בארץ ישראל לפני הקמת המדינה
העלייה השלישית של (1919 – 1923) הקימה רבים מהמוסדות שהפכו לתשתית המדינה העתידית: קיבוצים, מושבים, אגודות שיתופיות, הסתדרות העובדים של ההסתדרות וההגנה. העלייה הרביעית (1924-1932), בעיקר מפולין, והעלייה ה-5, מפולין ומארצות דוברות גרמנית (1933-1939) התיישבו בעיקר בערים, בעיקר בעיר החדשה תל אביב, שהוקמה בשנת 1909.
כל הזכויות שמורות ©
עם עלייתם של היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בבחירות 1933, החלו כמה מיהודי גרמניה לעזוב, שהגיעו לארץ ישראל או למדינות אחרות בתפוצות.
בארץ ישראל פרצה בתחילה מתיחות בין הערבים החיים בארץ לבין היהודים השבים בפרעות בחברון ובירושלים ב-1929.
מרד ערבי שני פרץ בין השנים 1936-1939. הדבר הוביל את ממשלת בריטניה להקים את ועדת פיל (1936), שהציעה תוכנית חלוקה לחלוקת הארץ בין היהודים לערבים. לאחר שגם היהודים וגם הערבים דחו את ההצעה, הוציאו הבריטים "ספר לבן", שהגביל את זכותם של יהודים לעלות לארץ ישראל.
לאורך כל התקופה הזו, מהרגע שארצות הברית סגרה את שערי העלייה ב-1924, יהודים שלא עלו עברו ממזרח ומרכז אירופה לאמריקה הלטינית, ויצרו שם את הבסיס לקהילות יהודיות חזקות ולפדרציות ויצו.
הכשרה חקלאית
בשנת 1932 החלו קורסי קיץ, שניתנו על ידי מורי ויצו, לגננות להכשרות בגידול ירקות ופרחים. הקורסים התקיימו במכון הפדגוגי לביולוגיה שייסד יהושע מרגולין מתל אביב.
בשנת 1931 העביר ועד לאומי (הוועד הארצי) את הפיקוח הכללי על הגנים הצמודים לגני ילדים ובתי ספר ברחבי הארץ, למחלקת ההדרכה של ויצו. זו הייתה למעשה הכרה רשמית וציבורית בערך הפרויקט, ובמונופול של ויצו עליו.
לראשונה, בשנת 1933, העניקה עיריית תל אביב מענק ובשנת 1934 כללה העירייה גינון כחלק מתכנית הלימודים החינוכית שלה. זה התפשט לערים ויישובים אחרים וגינון נכלל בתוכנית הלימודים בחינוך ברשויות המקומיות.
בשנת 1934 העניק ועד לאומי את ההקצאה הראשונה לכיסוי חלק מההוצאה. ויצו קיוותה לשכנע את ועד לאומי להכניס גינון לכל בתי הספר, כמקצוע חובה. אבל זה קרה רק ב-1949, כשמשרד החינוך קיבל לידיו את כל ההוראה החקלאית בבתי הספר היסודיים.
על מנת להגיע לחלק גדול מהאוכלוסייה החלה מחלקת ההדרכה לפרסם מאמרים בנושא טיפול בגנים צמודים למוסדות חינוך, שהופיעו בירחון "הד הגן".
בנוסף להדרכה בבתי ספר ובגני ילדים, מחלקת ההדרכה התחייבה לשלוח מדריכות ליישובי הפריפריה. תחילה נשלחו לקיבוצים (שם לימדו בעיקר בישול), ואחר כך למושבים – ישובים קהילתיים ביוזמת המרכז החקלאי של ההסתדרות, שכלל את ויצו ב-1933. המדריכות לימדו מתיישבים חדשים איך לגדל ירקות מחלקת ההדרכה היא שהביאה לראשונה הביתה לקיבוצים את המודעות לחשיבותן של גינות מטבח שנועדו פשוט ובלבד לשירות צורכי המטבח המקומי.
זה היה הישג גדול, והביא לשינוי בתפריט הקיבוץ. גינות ירק אלו הפכו לענף עצמאי במשק ברוב הקיבוצים, ובאופן מעניין, הם שימשו מקור עבודה לחברות הקיבוץ.
בשנת 1937, שישית משטחי הירקות שבבעלות יהודים היו בהדרכת ויצו. עבודת המדריכות הנודדות (כפי שכונו אלו שהסתובבו מישוב ליישוב) לא הצליחה לעמוד בדרישה. בתחילת שנות השלושים ביקרה כל מדריכה 120-160 נשים בחודש, ביישובים שונים.
בשנת 1934 אורגנה מבצע שנקרא "התיישבות אלף משפחות" על ידי מחלקת ההתיישבות כדי לסייע בקליטתם של מהגרים אירופאים, בעיקר מגרמניה. המתיישבים הצעירים, שעמדו לרשותם אמצעים דלים, נאלצו לקחת תעסוקה חיצונית, בנוסף לפיתוח חוות משלהם. העבודה החקלאית בגינות החצר האחורית הפכה כמעט לחלוטין לאחריותן של הנשים, במיוחד טיפוח גינות ירק וטיפול בלול הלול וברפת.
המארגנים פנו ישירות לויצו בכל פנייה לעזרה בהדרכה לגינון ירקות ולגידול עופות. המאמץ נחל הצלחה רבה ולאחר מכן התבקשה ויצו לבצע הכשרות בכל אזור התיישבות חדש. במהלך אותה תקופה, צוות מחלקת ההדרכה סייע ביישובים עירוניים חדשים שנוצרו, ובכפרים העירוניים הגדולים יותר, על ידי הקמת אחזקות עזר, שכללו פרדסים, מכלאות צאן קטנות ולולאות. המטרה הייתה כפולה: לטפח קשר בין תושב העיירה לאדמה, ולספק פרנסה למי שלא יכל להסתדר אחרת.
חוות חקלאיות – המעבר לכפרי נוער
ב-1928 ביקשה מועצת הפועלות מויצו לסייע באחזקת משקים אחרים, עקב בעיות כלכליות מתמשכות. התקבלה החלטה שבמסגרתה הועברו לוויצו בשנת 1930 שלוש חוות נוספות שהכשירו נשים, שכונת בורוכוב, נחלת יהודה ופתח תקווה. הארגון האמריקאי "נשות חלוצות" נטל על עצמו את האחזקה הכספית של שאר החוות השייכות למועצת הפועלות.
שיתוף הפעולה בין ויצו, ומועצת הפועלות, בניהול החוות, התאפשר בזכות הסכם שיתוף פעולה מפורט יותר בין שני הארגונים שנערך ב-1932, בקונגרס בציריך.
בשנת 1932 שולבו החוות במלואן במסגרת התוכנית של ויצו. המינהל היה משותף לוויצו ולמועצת הפועלות, כאשר ויצו אחראית על התחזוקה, בשיתוף הסוכנות היהודית.
החוות כולן התפתחו וצמחו למעט החווה בשכונת בורוכוב, שלא ניתן היה להרחיב אותה מאחר שהייתה מוקפת בתכניות דיור עירוניות. בסופו של דבר, עדיין בניהול משותף של ויצו ומועצת הפועלות, הוסבה החווה לאכסניה לנשים עולות, בשנת 1946. מאוחר יותר נלקחה לידי הסוכנות היהודית, לשימוש כאולפן עברי.
בדומה, גם החווה בפתח תקווה, הייתה מוקפת בשיכון עירוני. החווה הוסבה לבית ספר לעבודות גינון ומשפחתון, היחיד בארץ באותה תקופה, והיא החלה לשגשג. עם הזמן נוספה לסדר היום של התיכון לימוד נוסף של שנה, מה שאפשר לתלמידים להתמחות בגינון נוף.
החווה בנחלת יהודה, הוסבה לתיכון חקלאי. בשנת 1958 פירקה מועצת הפועלות את השותפות והותירה את ויצו כבעלים יחיד.
כל הזכויות שמורות ©
מחלקת הכשרות
בנוסף לשני פרויקטים נוספים שהוקמו אז, ארגנה מחלקת ההכשרה קורסים מיוחדים לתעסוקה עירונית לנשים החל משנת 1933, בשיתוף עם מועצת העובדים. מאחר והמצב בשוק העבודה לא היה יציב, השתנו מדי פעם קורסים אלו, תוך התאמתם לצורך בכוח אדם הנדרש. בתחילה כללו הקורסים מספרה, צילום וכביסה.
מאוחר יותר נוספו אריגה, כבישה, אריזה וכו'. לאחר סיום קורס, יכלו הנשים לעבוד בהצלחה בעבודות שונות. הצורך בקורסים עירוניים הפך דחוף יותר עם פרעות 1936-39, שבעקבותיו נערות רבות נאלצו לעזוב את החקלאות.
בשנת 1937 אורגנו הקורסים הבאים על ידי מחלקת ההכשרה (בנוסף לקורסי הבישול והאפייה): תפירה, הכשרה באריגה אומנותית, קורס ערב בגזירה – לתופרות, קורס עבודה משרדית
בנוסף, ניתנו הלוואות לבנות וכן מלגות לאורך כל הכשרתן. מקצועות מועדפים היו טיפול בתינוקות, עבודה משרדית והכשרת מדריכי עולים.
עם הקמת ופיתוח מחלקת ההכשרה לנשים של ויצו, הפסיקה מחלקת ההכשרה בהדרגה לעסוק בהכשרה מקצועית (אם כי במשך מספר שנים הייתה חפיפה בין עבודתן של שתי המחלקות). המחלקה להכשרה לנשים קיבלה אחריות בלעדית לנושא.
