הכשרה מקצועית לנשים
גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, והחלה את מלחמת העולם השנייה. עד מהרה נכבשה כל אירופה, למעט בריטניה, על ידי גרמניה.
שנים אלו היו טרגיות לכל וגם לויצו שכמעט הושמדה. ערב המלחמה היו לויצו 102 קבוצות ויצו בפולין, 23 קבוצות ויצו בבולגריה, 69 קבוצות ויצו בטרנסילבניה ועוד. ויצו העולמית, שבה היו 110,000 חברות לפני המלחמה, מנתה בסופה 55,000 חברות.
1941 – חנה סנש, תלמידת כפר הנוער ויצו נהלל
בישראל, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעשה מאמץ גדול להשיג עצמאות על ידי הרחבת שטחי גני הירק והנחלות הקטנות ברחבי הארץ, במיוחד מאחר שהוטלו הגבלות על יבוא מזון לארץ. ויצו נתמכה אז בעבודת ההכשרה שלה לא רק על ידי ועד לאומי, אלא גם על ידי ממשלת המנדט.
כעת, לא היה צורך בהסברים סבלניים או בתעמולה משכנעת. בקשות ודרישות, למדריכות של ויצו הגיעו ממקומות רבים, שביקשו עזרה בגידול ירקות, הקמת לול, צאן ונטיעת עצי פרי.
בשנות ה-40, השוק נזקק למוצרים תעשייתיים, אך היה מחסור בעובדים מיומנים. זה הדגיש את המחסור החמור בהשכלה מקצועית למחצית האוכלוסייה: נשים. ויצו פעלה למען מתן חינוך מקצועי כמענה למציאות החדשה.
לאחר קום המדינה הבינו שהפיתוח החקלאי בישראל תמיד יהיה מוגבל, בשל המחסור בקרקע ובמים. כך הועבר הדגש לתעשייה. הצורך בכוח אדם מיומן גדל פי חמישה עשר. אולם הממשלה לא הצליחה להקים או לקיים בתי ספר מקצועיים, למרות שהיה בהם צורך גדול.
ויצו, המהירה תמיד להבחין בצרכים, שוב גייסה את כוחותיה על מנת לענות על צורך זה. אם לצטט מהרישומים: "… אין להכחיש שמאז קום המדינה הפך החינוך המקצועי לגורם חשוב במדינה, הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה החינוכית. אחוז ניכר מבני הנוער בארץ, ובני הנוער שעלו לאחרונה, אינם מתאימים או נמשכים לחקלאות. יש ביקוש לחינוך מקצועי. הממשלה מעוניינת בפיתוח התעשייה, ונותנת סיוע, אבל היא זקוקה לכוח אדם מיומן ומנוסה".
במילים אחרות, לפנייה לחינוך מקצועי היה כעת גיבוי אידיאולוגי. המדינה הייתה במצוקה, ויצו נענתה. בעקבות השינויים שהביאה לגיטימציה לחינוך המקצועי ניתן לראות שבעוד שבעיקר (בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים), הקורסים המקצועיים נועדו לאותן נשים שלא עבדו בחקלאות – לאחר הקמת המדינה, החינוך המקצועי קיבל חשיבות משלו, והתפתח בגלל שהמדינה דרשה עובדים מיומנים.
את חשיבות המאמץ של ויצו בתחום זה ניתן לראות לאור העובדה שבניגוד למדינות אירופה, לישראל לא הייתה מסורת ארוכה של מלאכת יד, או כישורים בעבודה תעשייתית או בהכשרת חניכים. המשימה של הפיכת ילדיהם של רוכלים, חנוונים קטנים ומגזרים אחרים של המעמד הבינוני הנמוך באוכלוסייה, לעובדי כפיים מיומנים, לא יכולה להיות באחריות המעסיקים.
1948 – תיכון מקצועי לבנות בחיפה. צילום: יעקב ד
בתי הספר היוו את הבסיס העיקרי לחינוך המקצועי. החינוך המקצועי לבנות סבל בעבר ממגוון העיסוקים הקטן שנלמדו, ולא הותאמו לצרכים תעשייתיים. "הצורך לעודד השתתפות גדולה יותר של נשים בכוח אדם התממש מזמן. זה צריך להיעשות על ידי הרחבת וגיוון ההשכלה המקצועית העומדת לרשותם". ויצו מילאה בהצלחה את הוואקום הזה.
ההכשרה המקצועית שמציעה ויצו ניתנה בשני ערוצים. ראשית, במסגרת חינוך מקצועי בבית הספר, ושנית, במסגרת קורסים קצרים המיועדים לנשים מבוגרות ולנשים בעלות משפחות. בשנות ה-30 וה-40, הושג הרבה במסגרת קורסים קצרים.
